חוקי הפקעת הקרקעות

ננסה לעשות קצת סדר בבאלגן של החוקים הנוגעים להפקעות, כיום קיימים מספר חוקים המתירים המתירים הפקעת אדמה.

מבין החוקים העיקריים שבהם הם: פקודת הקרקעות וחוק התו”ב (תכנון ובניה) מסעיף 188 עד סעיף 203.

קיימים עוד חוקים כגון חוק המים, פקודת הדרכים וחוק העתיקות, אולם הם פחות נפוצים.

שני החוקים העיקריים מתירים למדינה להפקיע קרקע מאדם או גוף פרטי עבור צרכים ציבוריים שהמדינה הגדירה.

פקודת הקרקעות מסמיכה את שר האוצר לבצע את ההפקעה, ואילו חוק התכנון והבניה מסמיך את הראשות המקומית לבצע את ההפקעות, בין סוגי ההפקעות קיים דמיון וגם שוני בפני החוק, לכן חשוב להבין מהו מקור ההפקעה.

טרם ההפקעה – המדינה יכולה באופן חופשי לפרסם בשם פקודת הקרקעות כי אדמה מסוימת מיועדת להפקעה, (כל עוד היא עומדת בצרכי הציבור שהוגדרו בחוק) ואילו הראשות המקומית חייבת לפני שהיא מבצעת את הפרסום על כוונת ההפקעה – לדאוג לפרסם לפני זה כי קיים במקום תב”ע (תוכנית בניין עיר) לצרכי ציבור ורק לאחר שקיימת תב”ע על השטח רק אז ניתן לפרסם את דרישת ההפקעה על הקרקע (סעיף 5 לפקודת הקרקעות).

המדינה או הרשות המקומית חייבים לפרסם בציבור את כוונתם להפקיע את הקרקע (סעיף 5 לפקודת הקרקעות) הפרסום הזה הוא חובה והוא מתבצע בילקוט הפרסומים של מדינת ישראל ועליו אחראי משרד המשפטים. בנוסף תרשם הערת אזהרה על הקרקע כך שכל אדם שמתעניין ברכישת הקרקע ידע כי קיימת עליה בקשת הפקעה.

תפיסת חזקת הקרקע המופקעת: לאחר הפרסום ניתן לבעל הקרקע זמן אשר לא יפחת מ-60 יום (למעט מקרים חריגים בכדי לצאת מהקרקע, המדינה או הרשות המקומית יכולים לתפוס בפועל את החזקה על הקרקע כאמור החל מ-60 יום ועד שנתיים, ובמקרים חריגים יכולה המדינה להאריך את תפיסת החזקה עוד שנתיים נוספות, כך שבסך הכל מדובר בארבע שנים לכל היותר.

כאשר לא בוצעה העברת הבעלות מטעם המדינה והמדינה לא הפקיעה את הקרקע על פי הזמנים האמורים על פי סעיף 14 תיקון 3 חובה על שר האוצר לחזור בו מבקשתו לתפוס חזקה על הקרקע

בזמן בין הודעת המדינה על פרסום ההפקעה ועד זמן תפיסת החזקה בפועל, עומדת לרשות בעל הקרקע הזכות להשמיע את התנגדותו להפקעה המדינה לא מתחייבת לבטל את ההפקעה אולם נכון הדבר לתת לבעל הקרקע להשמיע את דבריו בעניין זה, כדאי שלציין על פי סעיף 190 א 6 הרשות המקומית לא מחויבת לבצע את זכות השימוע משום שבעקרון בפרסום התבע היתה לכאורה זכות התנגדות (למרות שהתבע לא נשלחה לאותו אזרח שאדמתו הופקעה)

תפיסת החזקה של האדמה בפועל, “משחררת” את האדמה מכל נטל, הליך ההפקעה למעשה דורס לא רק את בעל זכות ההפקעה אלא גם כל אדם או גוף שהיה לו זיקת אדמה לאדמה, משכנתא, בר רשות וכו, פיצוי ההפקעה (במידה וקיים) למעשה יחולק בין כולם על פי החלטת השמאי ומה שנשאר ילך לבעלים.

החל מתפיסת החזקה בפועל עד מימוש המטרה הציבורית של הקרקע קיימים זמנים מוגדרים, הרי לא יתכן מצב שהקרקע לא תיתפס והערת ההפקעה תרבץ לנצח על החלקה, לכן החליט בית המשפט כי תפיסת הקרקע (סעיף 7 בחוק הקרקעות) הינו פרק זמן של שמונה שנים מע

משנתפסה החזקה בקרקע והבעלות הועברה למדינה או לרשות המקומית, חובה עליהם לעמוד בזמני פיתוח מסוימים, הרי לא יתכן מצב שהקרקע תופקע ולא תשמש למטרה הציבורית שבעבורה היא הופקעה, קבע המחוקק, כי זמן מימוש המטרה הציבורית עומד על 8 שנים החל מיום ההפקעה בפועל (סעיף 7 לחוק הקרקעות) אולם זמן זה יכול להתארך אף עד 15 שנה, ובמקרים בהם נדרש רק לסיים את הביצוע של ההפקעה לעוד שנתיים נוספות באישור שר האוצר.

במידה והמדינה או הרשות המקומית לא עמדה בתוכנית הזמנים הזו, ולא משנה מה הסיבה, לבעל הקרקע שהוקפאה עומדת הזכות החוקית והלגיטימית לקום ולתבוע בחזרה את אדמתו שהופקעה. יותר מכך למדינה יש את החובה המוסרית להחזיר את הקרקע לאזרח בשם חוק יסוד וכבוד האדם וזכותו של האדם לשמור על קניינו.